מונולוג שנשמע השבוע ברדיו "קול ברמה" הציג בכנות נדירה את המלכוד שבו לכודה הפוליטיקה החרדית. הדובר הודה למעשה בכישלונם של הנציגים החרדים בקדנציה הנוכחית, אך קרא לציבור לשוב ולהצביע להם. הנימוק לא היה הישג גדול שנרשם לזכותם, אלא החשש מפני מה שיקרה בלעדיהם. יותר מעצרים, יותר גזירות ויותר פגיעה בציבור החרדי.

זו אינה טענה חסרת משקל. ישיבה באופוזיציה עלולה לגבות מחיר כבד, בוודאי בתקופה שבה סוגיית הגיוס נמצאת במרכז סדר היום והיחס לציבור החרדי נעשה עוין יותר. אין לנהוג בקלות ראש בחשש הזה, ובוודאי שלא להפוך את האופוזיציה לאידיאל.

אבל דווקא כאן נמצאת הבעיה. אם גם אחרי קדנציה שהנציגים עצמם ותומכיהם מתקשים להציג כהצלחה, המסקנה היא שחייבים להצביע להם שוב מפני שהחלופה מפחידה יותר, נוצר מנגנון פוליטי שאין בו אחריות ואין בו אפשרות לתיקון.

הציבור החרדי מתבקש להעניק את קולו מראש, בלי קשר לתוצאות. אם יהיו הישגים, יאמרו לו שהנציגים הוכיחו את עצמם. אם יהיו כישלונות, יזהירו אותו שהמצב יהיה גרוע עוד יותר בלעדיהם. כך הופכת ההצבעה החרדית מצעד פוליטי מודע למעשה הישרדות אוטומטי.

כשאין מחיר לכישלון, אין גם תמריץ אמיתי להשתנות. אין סיבה לרענן את השורות, להציב אנשים מוכשרים יותר, לבחון מחדש דרכי פעולה או להודות שטעויות נעשו. הנהגת המפלגה יודעת שהקולות ישובו אליה בכל מקרה, משום שברגע האמת יישלף שוב נשק הפחד.

הטענה שמכה אלקטורלית פירושה בהכרח שליחת הציבור החרדי לאופוזיציה לשנים ארוכות היא מוגזמת. המטרה אינה להעניש את הציבור ואינה למסור את גורלו בידי מי שמבקשים לפגוע בו. המטרה היא להבהיר שמנדט חרדי איננו צ'ק פתוח, ושגם נציגים הפועלים בשם גדולי התורה ובשם הציבור חייבים להיבחן על פי התוצאות שהם מביאים.

זעזוע אלקטורלי אינו נקמה. הוא מנגנון התיקון הבסיסי של המערכת הפוליטית. מפלגה שמאבדת מכוחה נדרשת לשאול שאלות, להחליף שיטות, להכניס כוחות חדשים ולהבין היכן איבדה את אמון בוחריה. מפלגה שמקבלת שוב את אותם קולות, גם לאחר כישלון, לומדת מסקנה הפוכה: אין צורך לשנות דבר.

האזהרה מפני "הרפתקה מסוכנת" פועלת לשני הכיוונים. גם המשך המצב הקיים הוא הימור, ואולי מסוכן אף יותר. הציבור החרדי כבר חווה בקדנציה הזאת צווים, מעצרים וחוסר ודאות עמוק, אף שנציגיו החזיקו בכוח פוליטי משמעותי והיו חלק מהקואליציה. אם גם למציאות הזאת אין מחיר, קשה להבין איזו תוצאה עתידית תיחשב חמורה מספיק כדי לחייב שינוי.

לקראת הבחירות, השאלה אינה אם הציבור החרדי זקוק לייצוג פוליטי. הוא זקוק לו יותר מתמיד. השאלה היא אם ייצוג פירושו נאמנות עיוורת לאותם אנשים ולאותן שיטות, או דרישה להנהגה יעילה, מתחדשת ואחראית.

הציבור החרדי אינו שבוי, והקול שלו אינו רכוש של איש. הצבעה איננה טקס של נאמנות, אלא הפקדת כוח בידי שליחים. מי שמבקש את הכוח הזה חייב לדעת שהוא ניתן על תנאי.

המפלגות החרדיות זקוקות לזעזוע אלקטורלי, לא כדי להחליש את הציבור החרדי, אלא כדי לחזק את הייצוג שלו. לא כדי לדחוק אותן החוצה, אלא כדי לאלץ אותן להתעורר, להתרענן ולהתקדם. ההרפתקה המסוכנת באמת היא להמשיך בדיוק באותה הדרך ולצפות שהפעם התוצאה תהיה אחרת.