"דרך אמונה בחרתי". זהו סלוגן הבחירות החדש של ש"ס, והוא כנראה עוד יופיע בחודש אלול על אוטובוסים, שלטים ומודעות בכל רחבי הארץ. מבחינה קמפיינית הבחירה ברורה. במקום להיכנס לוויכוח על הישגים, כישלונות והבטחות, ש"ס מבקשת להחזיר את הבחירות למקום הבטוח ביותר מבחינתה: אמונה, מסורת והזדהות עמוקה של ציבור מצביעיה עם הדרך שהיא מבקשת לייצג.

אין שום בעיה עם האמונה. להפך. מפלגה חרדית אינה צריכה להתנצל על כך שהיא מדברת בשם אמונה, דעת תורה ומחויבות לגדולי התורה. אלה חלק מהזהות שלה ושל ציבור גדול ממצביעיה. הבעיה מתחילה כאשר לוקחים מושג קדוש ונכון ומציבים אותו במקום שבו אמורות להיות תשובות פוליטיות פשוטות.

כי לש"ס יש שאלות שהיא צריכה לענות עליהן. הציבור החרדי מסיים קדנציה קשה מאוד, ובמובנים רבים קשה יותר מזו שבה התחיל אותה. סוגיית הגיוס הפכה למשבר חסר תקדים, עולם התורה התמודד עם טלטלה עמוקה, היחסים בין הציבור החרדי למדינה החריפו, והכוח הפוליטי הגדול שניתן למפלגות החרדיות לא מנע את התוצאה הזאת. אפשר להסביר מדוע. אפשר להאשים את בג"ץ, את היועצת המשפטית לממשלה, את השותפים בקואליציה, את המלחמה או את המציאות הפוליטית. ייתכן שבחלק מהמקרים אלה אפילו הסברים משכנעים. אבל קודם צריך לתת אותם.

זה תפקידה של מערכת בחירות. מפלגה שמבקשת שוב את אמון הציבור אמורה לעמוד מולו ולומר מה עשתה עם הכוח שקיבלה. מה הצליחה להשיג, איפה נכשלה, אילו הבטחות לא התממשו ומדוע, ומה היא מתכוונת לעשות אחרת בפעם הבאה. זו אינה התקפה על ש"ס, אלא הדרישה הבסיסית ביותר מכל מפלגה שמבקשת מהציבור להכניס שוב את הפתק שלה לקלפי.

וכאן בדיוק השימוש באמונה נעשה מטריד. כאשר הדיון עובר מהשאלה "מה עשיתם?" לשאלה "האם אתה מאמין?", כללי המשחק משתנים. לפתע הבוחר אינו זה שבוחן את נציגיו, אלא הוא זה שנבחן. מי שמקשה נתפס כמי שמערער, מי שדורש תשובות עלול להצטייר כמי שאינו מחובר מספיק לדרך, והכישלון הפוליטי מתערבב בתוך שיח אמוני שבו קשה הרבה יותר לנהל ביקורת עניינית.

זהו עירוב נכלולי בין שני דברים שאין שום סיבה לערבב ביניהם. אדם יכול להיות מאמין בכל לבו ולשאול מה עשו נבחריו. הוא יכול להישמע לגדולי התורה ולדרוש דין וחשבון מהעסקנים שנשלחו ליישם את הוראותיהם. הוא יכול להחזיק באמונה עמוקה ולהגיע למסקנה שפוליטיקאי מסוים נכשל בתפקידו. אין שום סתירה בין הדברים.

למעשה, דווקא מי שמכבד את האמונה צריך להיזהר מהפיכתה לכלי קמפיין שמטרתו לסגור דיון. אמונה אינה שכפ"ץ מפני ביקורת ציבורית ואינה תחליף למאזן הישגים. כאשר משתמשים בה כדי לענות על שאלות שלא שייכות כלל לעולם האמונה, לא מחזקים אותה אלא מנצלים אותה.

ש"ס יכולה לומר לציבור בגאווה שהיא הולכת בדרך התורה. היא יכולה להציג את גדולי התורה שמכוונים אותה ולבקש מהבוחר להמשיך לתת בה אמון. אבל באותה נשימה היא צריכה להסביר מה עשתה בקדנציה האחרונה ולמה, אחרי כל מה שקרה בה, מגיע לה שוב אותו כוח.

הציבור אינו נדרש לבחור בין אמונה לבין שאלות. מותר לו, ואפילו ראוי לו, להחזיק בשתיהן. "דרך אמונה בחרתי" יכולה להיות אמירה גדולה על הדרך שבה אדם מבקש לחיות את חייו. היא לא יכולה להפוך לפטור של נבחרי ציבור ממתן תשובות על הדרך שבה ניהלו את הקדנציה.