כשאין חוק גיוס, כשאברכים חוששים לצאת מהארץ וכשבני ישיבות מפחדים מבדיקת שוטר ברחוב, הציבור מחפש כתובת. משה גפני ואורי מקלב נמצאים בחזית כבר עשרות שנים, ולכן טבעי שהזעם יתנקז אליהם. אלא שהחלפתם אולי תספק כותרת טובה ותחושה רגעית שמשהו זז, אבל היא לא תפתור את הבעיה.

אין ויכוח על כך שהנציגות החרדית נכשלה במבחן התוצאה. חוק הגיוס לא עבר, מעמדם של בני הישיבות לא הוסדר והחשש בציבור הולך וגובר. גם אי אפשר להתעלם מגילם של גפני ומקלב ומהצורך הטבעי של כל מפלגה לרענן מדי פעם את השורות. השאלה אינה אם יש בדגל התורה אנשים צעירים ומוכשרים. השאלה היא אם עכשיו, בעיצומו של המשבר, נכון להוציא מהכנסת את שני הנציגים המנוסים ביותר ולהכניס במקומם אנשים שיצטרכו ללמוד הכול מהתחלה.

עבודה פרלמנטרית אינה מסתכמת בנאומים במליאה או בראיונות לתקשורת. היא מבוססת על היכרות עמוקה עם תקנון הכנסת, ועדות, משרדי ממשלה, פקידים, יועצים משפטיים ומוקדי הכוח שמכריעים בסופו של דבר מה יעבור ומה ייקבר. בזמנים רגועים אפשר לשלם שכר לימוד. בתקופה שבה עתידם של בני הישיבות מונח על הכף, דגל התורה אינה יכולה להרשות לעצמה תקופת התמחות.

אבל יש כאן נקודה עמוקה יותר. גם אם מחר בבוקר יוחלפו גפני ומקלב בשני עסקנים צעירים ונמרצים, מה בדיוק ישתנה? האם נציג חדש יוכל להסכים למכסות גיוס שלא אושרו בידי גדולי התורה? האם הוא יוכל להתפשר במקום שבו ההנהגה הרוחנית אינה מוכנה להתפשר? ברור שלא.

חברי הכנסת של דגל התורה הם שליחים. אפשר לדרוש מהם יצירתיות, חריצות והישגים, ואפשר גם לבקר אותם בחריפות כשהם נכשלים. אבל הם אינם בעלי הבית. ההכרעות המהותיות מתקבלות בידי גדולי התורה, וכל נציג שייכנס במקומם יהיה כפוף לאותן הוראות בדיוק. החלפת השליחים לא תשנה את היעד שקבעו שולחיהם.

גם מבחינה פנימית, החלפת נציגים בדגל התורה אינה דומה למהלך כזה באגודת ישראל. בחסידות, האדמו"ר מחליט מי יהיה הנציג והציבור מקבל את ההכרעה. אם נציג מסיים את דרכו, אחר נכנס במקומו והקהילה מתייצבת מאחוריו. בציבור הליטאי המבנה מורכב יותר. יש ישיבות, קהילות, חוגים, עסקנים ומסורת ארוכה של הנהגה פוליטית. אי אפשר להחליף ביום אחד את כל הפנים המוכרות ולצפות שאיש לא ישאל שאלות.

לכך מצטרף השינוי שעברה ההנהגה הליטאית עצמה. במשך עשרות שנים הובילו את הציבור גדולי תורה שהיו מזוהים עם בית המדרש של פוניבז'. כיום עומדים בראש ההנהגה הגר"ד לנדו והגרמ"ה הירש, המזוהים עם סלבודקה. זהו סגנון הנהגה שונה, עם אופי והדגשים אחרים. מהפכה מלאה בנציגות הפוליטית, דווקא בתקופה הזאת, עלולה לעורר התנגדות גם בתוך המחנה.

לכן אינני רואה את החילופים מתרחשים כעת. בדגל התורה תמיד מדברים על רענון, אבל בפועל חברי הכנסת אינם ממהרים לעזוב. המשפט שלפיו "בדגל התורה יוצאים מהכנסת רק על אלונקה" נאמר בחיוך, אך הוא מבטא מציאות מוכרת היטב.

הדיווחים על הדחת גפני ומקלב אינם בהכרח ספין מתוחכם או חיסול חשבונות. הם מבטאים תסכול אמיתי של ציבור שנמצא במצוקה ומרגיש שאיש אינו מצליח לספק לו תשובות. אנשים חוששים לטוס לחו"ל, לצאת לחופשה או להסתובב בחופשיות. הם רואים את המשבר מחריף ומפנים את הכעס כלפי מי שאמורים לייצג אותם.

הכעס הזה מובן. גם הדרישה לחשבון נפש מוצדקת. אבל אם רוצים לדון ברצינות בכישלון חוק הגיוס, צריך להודות שהסיפור גדול בהרבה מגפני וממקלב. החלפתם אולי תביא דם צעיר לרשימה, אך היא לא תיצור פשרה שאינה קיימת ולא תשנה את גבולות הגזרה שקבעו גדולי התורה.

הציבור רוצה לראות שינוי, אבל שינוי בשמות בלבד אינו מדיניות. כל עוד העמדה העקרונית אינה משתנה, גם הנציג החדש ביותר יגיע במהירות לאותו מבוי סתום שבו נמצאים היום הוותיקים.